האם אנחנו יכולים להשתנות?

האם אנחנו יכולים להשתנות?

״אני לא יכול! זה לא אני! אין שום סיכוי! אני לא מסוגל! ״

כשטמיר הגיע לבית המלאכה של נערי האור במית״ר אשקלון, ופגש לראשונה את מאור, הרכז שלנו, הוא לא יכל לראות את עצמו משתלב במשמרת. בטח לא לארבע שעות.

הוא היה חסר סבלנות, אלים, חסר אמונה בעצמו, חסר אמונה ביכולת שלו.

עד היום, חווה כל כך הרבה כישלונות, תמיד מישהו בסוף ויתר עליו. אמר לו שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא יכול להצליח, ודחף אותו להאמין שהוא באמת לא מסוגל! בבית, בבית הספר, ברחוב, במשפחה, בין החברים. בסוף, הוא היה צריך להתנהג באופן שגרם לסביבה שלו להאמין שהוא לא יכול להיות אחר, שהוא לא יכול להשתנות. והוא האמין בכך בכל ליבו. ״אני לא אשתנה!״.

בדרך כלל, אנחנו תוצר של הסביבה שבה נולדנו. היא זו שמעצבת את ההתנהגות שלנו. וכתוצאה ממה שלמדנו, בעיקר בשנים הראשונות לחיים, אנחנו מפתחים יכולת. ההצלחות והכישלונות שלנו, מגדירים את מערך האמונות שלנו ביחס לעצמנו. ביחס למה אפשרי, ומה לא אפשרי. בלי לשים לב, אנחנו נשארים עבדים, כלואים, בתוך מערך האמונות שלנו. מה שאנחנו מאמינים שאפשרי, יתקיים בחיים שלנו. מה שלא, אנחנו נדחה על הסף.

רק במקרים חריגים, אנחנו יורדים יותר לעומק. לעולם התת מודע. לעולם שמגדיר את כל מערכת היחסים שלנו עם המציאות, מבלי שנשים לב. זוהי מערכת התוכנה, שהושתלה בפנים בשלב מוקדם, לפני שיכולנו לבחור. מערכת ההפעלה שלנו.

שם בפנים, קיים עולם הערכים, ואפשר לבחון אותם. הם אלו שמגדירים עבורנו את מה שחשוב באמת עבורנו, והם נגזרת של הזהות שלנו. תשאלו את עצמכם לרגע, מי אתם? ממש, תעצרו רגע, תעצמו עיניים, ותשאלו עמוק בפנים: ״מי אני?״ ואפילו תעשו את זה שוב ושוב עד שתמצאו את התשובה העמוקה ביותר.

מי אני ? ילד בעייתי? נער לא מוצלח? עבריין? ממני כבר לא יצא כלום, חבל לנסות… עמוק בפנים, נמצאת הזהות שלנו. והיא מגדירה אותנו מבלי שנשים לב.

טמיר התחיל תהליך. בהתחלה יכל להיות 10 דקות רצוף. הוא היה מתעצבן, מתייאש, זורק הכול, כועס, צועק על כולם סביבו. מאור לקח אותו לעבוד לידו, צמוד. אתה תדביק פתילים, כאן, לידי. אל תדאג. גם אם תטעה אלף פעם, תמשיך לנסות. פעם ראשונה שטמיר הרגיש שהוא יכול לטעות. שהוא יכול לפחות לנסות, מבלי שהתוצאות יגרמו לכך שהוא ירגיש כשלון.

הוא התחיל לנסות, וראה שמטעות לטעות, הוא מתחיל ללמוד, להשתפר. 10 דקות הפכו לחצי שעה. למרות שמשמרת היא 4 שעות, מאור סיכם איתו שהוא יעבוד רק שעתיים, ונתן לו הרבה הפסקות. לאט לאט טמיר הרגיש יותר בנוח. סיים את המשימה שלו וביקש עוד משימה. מאור הראה לו שהוא יכול, שהוא מצליח. הוא התחיל להאמין. ובעיקר לתפוס את עצמו אחרת. אולי אני שווה משהו? אולי אני בכל זאת שונה ממה שחשבתי?

עמוק בפנים, מעבר לזהות שלנו, שמותנית לרוב מתוך הערכים שעליהם גדלנו, נמצאת השאיפה הפנימית שלנו. רק אם אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו: ״בשביל מה כל זה? מה אני באמת רוצה?״, רק אז מתחיל השינוי האמיתי להתרחש. כשאני יוצר בתוך עצמי, באופן מודע, באופן רצוני, את הדימוי, את האני הטוב ממני, את מי שאני רוצה להיות.

טמיר התחיל להאמין. ואז לרצות יותר. ולבקש יותר. ולנסות משימות מורכבות יותר. וככל שניסה יותר, כך גם הצליח יותר. והתחיל לבוא למשמרת בשמחה, ובהתרגשות, ונהנה מהזמן, והשעתיים גדלו לשלוש שעות, ואז לארבע שעות. ולפתע המשמרת עוברת מהר. והתפיסה הפנימית משתנה.

היום טמיר הוא נער מוביל בפרויקט. הוא מהווה דוגמא עבור עצמו, עבורנו, עבור שאר הנערים.

תודה רבה לאומץ הלב של טמיר שאפשר לו לנסות, ותודה ענקית למאור ששוב נמצא שם והוכיח שהשינוי אפשרי, ותודה לכם על תשומת הלב, ואני מאחל שכל אחד מאיתנו יתחבר לעומק הלב, למקום של השאיפה, שנשאל את עצמנו בשביל מה כל זה? ונשאף לנוע לעבר האני הטוב מאיתנו, לעבר ההגשמה של עצמנו כפי שאנחנו רוצים.

ימים של אור,

רני