סיפורו של אהרון גטר – בוגר פרויקט נערי האור

כתבה: טל סטליק-צור

סיפורו של אהרון גטר יכול היה להסתיים באופן טראגי, אבל אהרון, כיום בחור צעיר בן 33, בחר אחרת. אהרון הוא מבין הבוגרים הראשונים של הפרויקט שהחל את דרכו בירושלים, וכיום הפך אהרון לחלק בלתי נפרד ממשפחת נערי האור ובוגריה לדורותיהם.

אהרון גדל בירושלים בקהילה החרדית "שובו בנים נחמת ציון" בראשה עומד הרב אליעזר ברלנד. לישיבה אוריינטציה אנטי-ציונית; הרב ברלנד מציג את קהילתו כממשיכתן של חסידויות נטורי קרתא ותולדות אהרון מבחינת הזיקה לציונות. הקהילה מונה כ 250 - 300 משפחות של בעלי תשובה (רבים בעלי רקע עברייני). ב-2018 קבע המרכז הישראלי לנפגעי כתות שהקהילה בראשות הרב ברלנד היא כת.

סיפורו מתחיל עוד טרם לידתו, כאשר הוריו, כל אחד בנפרד, עברו תהליך של חזרה בתשובה והפכו להיות חלק מקהילת ושובו בנים, שם הכירו. כבן חמישי במשפחה בת שבעה ילדים, גדל אהרון בקהילת שובו בנים - קהילה ברסלבית חרדית חסידית, אך למד כל חייו במסגרות חרדיות חסידיות הדוקות, מחוץ לקהילה בתוכה גדל. הוא מתאר את עצמו כאאוטסיידר במסגרות אלו, בהן רוב התלמידים מגיעים מרקע חרדי חסידי, ממשפחות שורשיות, וכבן לחוזרים בתשובה, מתאר כי הרגיש שונה וחריג.

כילד חכם, מצא עצמו אהרון בתוך מסגרות בהן איתגר את המערכת, שאל שאלות וכתוצאה מכך נתפס ככופר וכילד בעייתי. הוריו, שהשקיעו מאמצים רבים להשאירו במסגרות התלמוד היוקרתיות בהן למד, מצאו עצמם מעבירים אותו שלוש מסגרות שונות עד שבסופו של דבר מצא עצמו נפלט מהמסגרת האחרונה בהבנה שמקומו איננו שם. אהרון מתאר את עצמו כילד טוב, "רציתי לעשות טוב בעולם, ולא היתה לי כוונה להפריע פשוט הייתי קצת שונה". בדיעבד מבין כי סבל מהפרעות קשב וריכוז אך לא אובחן בתקופה זו לאור היעדר המודעות.

כנער שקפץ ממסגרת למסגרת, ואף גר בפנימיה בה חווה התעללות נפשית ורגשית, נפלט מכל מערכות הלימוד, מצא עצמו אהרון בגיל 14 בלי מסגרת, והבין שאינו מצליח להסתדר בתוך מסגרות ומערכות חוקים נוקשות. וכפי שהוא מתאר זאת "אני אף פעם לא הצלחתי לעמוד במה שהמערכת מבקשת ממני". עם תחושה זו של כישלון ואכזבת הוריו החלה התדרדרותו שהביאה אותו בסופו של דבר לגור ברחוב. הוא החל להסתובב ברחובות ירושלים, נטול תמיכה ראויה, מסגרת תומכת, ומערכת היחסים עם הוריו הגיעה למבוי סתום. אהרון מתאר תקופה זו כתקופה של התבגרות מאוד מוקדמת. בשלב זה הוא היה עדיין בדת אבל לא היה לו בסיס שיחזיק אותו למעט אביו שנלחם עליו עד לרגע האחרון וניסה לשמור על איזושהי מסגרת עבורו.

אהרון החל בתהליך היציאה מהדת יחד עם היציאה מהמסגרות. הוא מתאר כיצד "הדת מחבקת אותך כשאתה חלק מהמסגרת ועומד בחוקיה, אבל ישנה תחושת פחד ואיום תמידי שמאיים מעליך אם לא תעמוד בחוקים, ברמה של איום מוות - להדליק את האור בשבת יביא לפגיעת ברק בך". בתקופה זו לא שיתף את הוריו בתהליך שהוא עובר למרות ניסיונותיהם להתקרב אליו.

ברחוב מצא עוד ילדים במצבו שנפלטו ממסגרות בגילאים שונים מגילאי 11 ועד 20. "ברחוב אין חוקים, אין מסגרות" מתאר אהרון, ולכן מהר מאוד מצא את עצמו נגרר לשימוש בסמים ואלכוהול. נקודת האור ביומו, כפי שמתארה, היו המחשבים. הוא מתאר כיצד היה יושב ימים שלמים בבתי קפה שסיפקו אינטרנט ומחשבים, עוד בתקופה שאינטרנט קפה היה פופולרי.

כדי לשרוד היו אהרון וחבריו לרחוב מקבצים נדבות, גונבים, מוכרים סמים ומבצעים עבירות קטנות וגדולות – כל זאת כדי לשרוד. הוא מתאר כיצד "אף אחד מאיתנו לא סמך על המבוגרים, היינו לעצמנו ובעולמנו, ובעיקר פרקנו כל עול". כחלק מכך מתאר את חיי היומיום כהישרדות תמידית בה היו פולשים לדירות ובתים נטושים כדי לישון. את האוכל היו משיגים דרך עמותות שהיו מכינות ארוחות מסודרות לילדים ללא מסגרת.

אהרון מתאר "הייתי במצב הישרדותי אז שרדתי". אמנם היה לי מקום פיזי לחזור אליו – לבית הורי אבל רגשית ומנטלית לא הייתי יכול להיות שם. באותה תקופה הוא עדיין לא יצא לגמרי מהדת והטלטל בין הרצון לשרת את האל מתוך האמונה אותה הכיר ולרגליה גדל, לבין הספקות שחילחלו ועוררו בו שאלות להן לא מצא מענה.

לשאלתי איפה החל השינוי מתאר כיצד באותה תקופה עבד בעבודות נצלניות לרוב, כמו עבודה בסידור מדפים בסופר, בשליחויות, במטבחים תעשייתים, בניקיון, בשמירה, עבודות שלא אפשרו לו לחסוך מספיק כסף כדי לצאת מהרחוב.

בתקופה זו הכיר אהרון את מני אליאס, נער שעבד בפרויקט נערי האור אותו הכיר מהרחוב. הפרויקט, שהחל את דרכו בירושלים בחווה פרטית, אסף אליו נערי רחוב ואפשר להם, מעבר לתעסוקה בשכר הוגן וארוחה קבועה, גם מקום מכיל, מקבל ומאפשר בו הנערים והנערות הרגישו לראשונה כי רואים אותם, ולא את נערי הרחוב שהפכו להיות. בשלב זה מתאר אהרון כי החלה סוג של התיישרות. הוא זוכר את המפגש עם כרמי, אחת מהמדריכות החינוכיות שליוותה את הפרויקט בזמנו. כרמי הזמינה אותו להצטרף ולנסות לראות אם הוא מוצא את עצמו בפרויקט ואהרון הרגיש שמצא מקום בטוח להיות בו.

העבודה בנערי האור אפשרה לו להבין בפעם הראשונה מהי המשמעות של העסקה הוגנת, כיצד מערכת יחסים בין עובד ומעביד אמורה להראות, וגילה לראשונה כי גם לו כעובד יש זכויות. כחלק מהתהליך שעבר למד אהרון מהן דרכי ההתנהלות הראויים במקום עבודה, מה מצופה ומה לא ראוי ולמד לראשונה כיצד תהליכים ביורוקרטיים מתנהלים כגון פתיחת חשבון בנק, פנסיה, חיסכון ועוד. "יצא לי להכיר איך העסקה הוגנת אמורה להראות ומה הציפיות ממני בתור עובד במקום עבודה".

אהרון מתאר כי ההעסקה הוגנת היתה מונח שכלל לא הכיר, ועצם קיומו של מקום כזה, שמכבד את העובד, אפשר לו לדבריו להפסיק לדאוג ולצאת מהמצב ההישרדותי בו היה שבוי במשך תקופה כה ארוכה. "המצב החדש איפשר לי לפנות זמן למחשבות על המצב הנוכחי שבו הייתי. למדתי שעבודה יכולה להיות הוגנת ולא רק נצלנית".

כחלק מהעבודה במפעל הראשון בירושלים של פרויקט נערי האור למד אהרון בפעם הראשונה על מהו מיחזור דרך השעווה הממוחזרת באמצעותה הכינו הנערים והנערות את הנרות. הוא מתאר כיצד התחבר לרעיון המיחזור והיתרונות שלו כלפי העולם. "מאוד התחברתי לרעיון הזה וזה הרגיש ממש ממש נכון. אהבתי לעשות את מה שאני עושה ושיש ערך מוסף לעבודה שלי וזו לא רק עבודה".

אתה חושב שהמסגרת של נערי האור שינתה את חייך באותה הנקודה?

"זה הכניס אותי לעולם נורמלי והראה לי איך אני יכול לחזור לחברה, כי הייתי מחוץ לחברה באופן טוטאלי. בחברה החרדית כבר לא הייתי בכלל ובחברה החילונית גם עוד לא הייתי, לא נכנסתי. אז הם (הפרויקט) הכניסו אותי למערכת חוקים שהסכמתי איתה, פתאום אומרים לי - העולם יכול להיות פייר אליך. למדתי הרבה חוקים של איך עובדת תעסוקה ויחסי מעסיק ועובד וכל מיני דברים שהולכים איתי תמיד – עד היום כשאני מעסיק בנאדם אני אהיה הכי הוגן וטוב אליו שאפשר - מדאגה כללית לרווחתו ועד לשכר הוגן. אני רואה את הבנאדם ורוצה שיהיה לו טוב".

אהרון מתאר כיצד הפרויקט התעסוקתי-חברתי סייע לו גם לייצר תקשורת חיובית מול משפחתו. "אחרי נערי האור, הייתי בן 16 או 17, אני זוכר שבאותה תקופה הרגשתי יותר נורמלי והיתה לי שיחה טובה עם אמא שלי. אמרתי לה שאני עובד במפעל של נרות ואפילו הבאתי לה נר משם. פתאום הקשר הפך לשיחה ולא סבב רק סביב ריבים".

עוד מתאר אהרון כיצד "בתקופה הזו בגלל שהייתי צריך לבוא בבוקר לעבודה הייתי צריך לסיים את הלילה מוקדם יותר וככה שתיתי פחות ועשנתי פחות, היה לי יותר כסף לשבת על מחשב שזה היה אחד הדברים שאני אוהב וללמוד ולהתפתח".

עם סיום התהליך שעבר כחלק מפרויקט נערי האור החליט להתגייס לצבא, שם, הוא מתאר, הרגיש שהוא כבר הופך להיות חלק מהחברה באופן מלא. הוא שירת תחילה כנער מכ"ם (בבסיס רמת השומר) בסיס אליו מקבלים הנערים שלא הסתדרו במסגרות במהלך חייהם. ולאחר מכן עבר להמשך טירונות בבסיס חיל האוויר (בסיס עובדה) ועבר טירונות בהצלחה.

מה גרם לך לרצות להתגייס?

"אחד מחברי התאבד בתקופה שחייתי ברחוב. באחד הלילות חוויתי הארה והבנתי שהחיים שלי ברחוב הולכים להגמר. זו היתה תקופה שחיי הרחוב שלי הפכו להיות מקצועיים והיו לי קשרים עם עבריינים ומשפחות פשע, הייתי עושה דברים רעים שגרמו לי למצפון והחלטתי שאני רוצה לעשות טוב בעולם ולא לעשות רע. באותה תקופה כבר הייתי בן 18, הבנתי שעד עכשיו אם הייתי נשפט הייתי נשפט כקטין אבל מגיל 18 ואילך היה לי ברור שאם אמשיך לפעול כמו שאני פועל אני אשלם על זה ביוקר ולא אוכל לחמוק מזה. לא תכננתי שום דבר מראש אלא התגלגלתי והבנתי שהצבא זו אפשרות שתעזור לי".

אהרון שירת בצבא כטכנאי מטוסים בנבטים. הוא מתאר כיצד "הטייסים שעלו למטוסים שאני הייתי בודק לא היו בודקים אחרי כי הייתי ממש מקצועי". הוא שירת שירות מלא של שלוש שנים ואף הוצע לו תפקיד מטעם התעשייה האווירית לעבוד כטכנאי מטוסים לאור הצטיינותו בתפקיד אך הוא הרגיש כי מיצה עצמו במסגרת זו.

כיום אהרון בעל עסק עצמאי להפקות ואירועים, כנסים והפקות ומומחה להפעלת מסכי לד לאירועים. העבודה דורשת יכולות טכניות גבוהות יחד עם תקשורת בין אישית טובה, חשיבה יצירתית יחד עם תזמון מדויק ליצירת אירוע ברמה הגבוהה ביותר.

העבודה בפרויקט נערי האור השאירה חותמה - אהרון מתאר כיצד עד היום הוא מחפש את הערך המוסף בעבודתו כמפיק אירועים - "חשוב לי שאורחים שמגיעים לאירוע בו אני משתתף שיצאו בתחושה טובה, מוארת. כמפיק אירועים, אני התבלין הזה שנותן את האקסטרה לאירוע, שידע להפוך אירוע בנאלי למיוחד, שונה ואיכותי".

אהרון מתאר כיצד מערכת היחסים שלו עם משפחתו כיום מאוד טובה, הוא שומר על קשר רציף עם הוריו ואחיו ודוד גאה ל20 אחייניו.